כוחה של האמנות/מירי שליטין
על פי יונג : "אחת מאיכויותיה של האמנות היא יכולתה להתקשר אל החלק הלא מודע של נפש האדם"(יפתח,1992 עמ' 79). טענה זו של יונג מסבירה את הפנייה לאמנות כצורך בסיסי המאפיין את כלל הטבע האנושי בכל חברה על פני כדור הארץ.
האמנויות הינן כלי טבעי וראשוני באמצעותו מביעים בני אדם את עצמיותם, את אורח קליטתם את העולם ויוצרים תקשורת. לפי קניל (יפתח, 1992) האמנות מאחדת בתוכה את ההמשכיות של סך ההתנסויות התרבותיות והיא מאפשרת לנחשפים אליה קודם כל ללמוד על עצמם, על מקומם במרחב, בחזותי ובציבורי ועל מושגים ורעיונות שהוטמעו בתרבות. האדם בהיותו מודע למחשבותיו ולרגשותיו זקוק לדרך זו שלביטוי היכולה להיות מיוצגת במגוון רחב של אפשרויות.
לפי קרייטלר האמנות מטבעה פונה אל הרגש, היא מזמינה התקרבות וקשר מבלי לכפות את עצמה. היא מותירה לניצב מולה חופש בחירה מלא לקחת את מה שמתאים לבשלותו הרגשית והאינטלקטואלית (יפתח, 1992).
פיאז'ה גורס שבילדות המוקדמת מבנים הילדים מושגים על העולם באמצעות פעולות ישירות עם חומרים ועצמים ( Schwebel, 1973 ) ילדי הגן פועלים באופן ישיר עם החומרים. תוך כדי הפעילויות הללו מתרחש כל העת התהליך מתפישה להמשגה.
ילד צעיר הינו סקרן, הוא קולט את העולם בחושיו ומבנה עליו מושגים. יש בו דחף טבעי להתנסות ולהותיר את עקבות פעולתו על סביבתו. טמונות בו יכולות מנטאליות מולדות המביאות אותו לביטוי עולמו בסמלים. תהליך הלמידה מבוסס על התנסות וחקירה.
הכרת חומרי האומנות ואפשרויותיהם, סקרנות, רצון ונכונות לחוות, ללמוד ולהתפתח (האס, 1998).
כל מורה יודע עד כמה הלימוד נעשה קל יותר והתקדמותו של הילד רבה יותר כאשר אנו מצליחים לעורר את כושר היצירה שבו. העיסוק ביצירה מאפשר לילד (ולמבוגר כאחד) להיחשף ולפתח טווח רחב של תהליכים קוגניטיביים המשלבים סקרנות, כושר המצאה, חקירה, תהייה, התלהבות ועוד.
האמנות, מטרתה היא עשיית אובייקט סמלי המכיל רעיון ומעביר אותו לזולתו. על ידי ניצול היכולת של המוח ליצור סימבולים בתהליך היצירה, מתאפשרת ההתפתחות השכלית. כמו פעילויות שכליות אחרות, תפיסה אמנותית ויצירה אמנותית מערבים שימוש בסימבולים. מערכת סימבולים זו הינה איכותית ומהוו חותמת איכות לקוגניציה האנושית.
אוריינות במערכת סמלים זו נקראת על פי גרדנר (1996) "ראייה קוגניטיבית של אמנות".
דיואי מתוך ביטלסון (2000), החשיב מאוד את כוחה של העשייה בכלל והאמנות בפרט בתהליך הלמידה. הוא ראה את החוויה האסתטית כהתנסות המתרחשת בשעת מפגש בין הצופה הפעיל והיצירה. הלמידה מתקיימת רק כאשר התלמיד משתף את עצמו במוצר וחווה חוויה. אם התלמיד רוצה להפוך את היצירה למשמעותית עליו להתנסות בה התנסות רגשית או אינטלקטואלית מתאימה. לפי הגישה הפרוגרסיבית של דיואי עיקרה מתן כבוד לילד כאינדיבידום, כיבוד זכויותיו ואמונה ביכולתו.
ניתן להתחבר אל העולם הפנימי של הילד כאשר אני מתחברת אל הקול הפנימי שלי. הכוונה היא: עוצמתה ואיכותה של ההוראה באה מתוך המודעות שלי לתהליכים הפנימיים המתרחשים בעת ההתנסות החינוכית, לימודית שלי עם הילדים. וככל שמודעות זו גבוהה יותר גם איכות ההוראה עולה.
לדברי מלגוצ'י (ביטלסון, 2000), על המסגרת החינוכית להדגיש ולהצמיח את ייחודיות הפרט תוך חיבור להיותו חלק מקהילה. על המחנך להכיר באחר ובזכותו ליחודיות משלו.
האמנות הינה כלי רב עוצמה המאפשר ליחיד לחבור לעולם הדמיון שלו כשהוא חופשי מביקורת ובכך לפרוץ את גבולותיו המקובלים הן בפן החשיבתי שלו והן בפן המעשי.
העיסוק באמנות מהווה מענה לצרכים התפתחותיים של הילדים בתחומם החברתי, הרגשי, השכלי, הפיסי והיצירתי, שתוצאותיו ביטחון עצמי רב יותר ונכונות רבה יותר ללמידה. העושר אליו נחשף העוסק באמנות הן החיצוני ובמיוחד העושר הפנימי המתגלה מעצם הפעולה היצירתית הינו בעל ערך רב להתפתחות האישית של האינדיבידואל בהיבט הרגשי ובהיבט הקוגניטיבי. גרדנר מחשיב את הלמידה באמצעות האמנויות וטוען שהראייה החדשה הינה זכות מלידה של כל ילד וילד, להיות מחונך כאמן על מנת לזכות לגישה ולהבנה שמצוייה בבלעדיות בסימבולים האסתטיים בהם עוסקת האמנות (גרדנר, 1996).
האמנות הפלסטית
במסגרת עבודה על יצירה, מגיב היוצר על גירויים ומעבירת דרך אישיותו. הוא נותן לגירויים פירוש שהוא פועל יוצא של אישיותו ושל צרכיו ההבעתיים. כל זאת במישור המודע והלא מודע כאחד.
חשיפת התלמיד לשלל האפשרויות והמגוון הרחב של החומרים וטכניקות העבודה השונות העשויות לשמש אותו ביצירתו האמנותית, מסייעים לכל אחד למצוא את הדרך המיוחדת שלו לביטוי אישי הפנוי מעקבות. הביטוי דרך האמנות הפלסטית מעבירה תכנים עיוניים למימד ויזואלי אשר דרך יצירתו, תהליך עיבוד התוכן העיוני, המגע עם החומרים השונים ועוד, מעמיקים את ההבנה והלימוד.
האמנות מאפשרת לנחשפים אליה ללמוד קודם כל על עצמו, על מקומו במרחב בחזותי והציבורי ועל מושגים ורעיונות שהוטמעו בתרבות.
הילדים כמו אמנים – מדברים "מהבטן", מבטאים חוויות, מיצרים סיטואציות אמיתיות, מוחים נגד עוולות, קוראים תיגר, מורדים, מתפייסים. פעילויות אלה מהוות אמצעים למתן מענה לצרכים ההתפתחותיים של הילדים בתחום החברתי, השכלי, הפיסי והיצירתי, שתוצאותיו ביטחון עצמי רב יותר ונכונות רבה יותר ללמידה מסוג אחר.
כל למידה מתרחשת בהקשר תרבותי וכי המשחק ההדדי בין היחיד ולבין הסביבה החברתית אחראי למגוון הרחב של הידע ושל ההבנה. שבהדגש רב יותר על השפה, תקשורת והנחיה. הילד מתקדם לרמת ביצוע גבוהה יותר באמצעות תמיכת קבוצת השווים שלו והמחנך שלו.
למידה באמצעות החושים, המתבססת על התנסות מהנה, הינה גורם חיוני בפיתוח רגישות ומודעות ביקורתית.
אם יצירתיות היא הבעת רעיונות, תחושות, רגשות פנימיים, הרי שהיא מתייחסת גם למשחקם של ילדים. מגוון צורות המשחק מעניק לילדים מרחב לפיתוח כישוריהם והבנתם. משחק מאפשר לילדים לחקור חומרים כמו חול או צבע כדי לגלות תכונות של מרקם, צבע, צורה ומבנה (מיילס, 1989). "אמנויות צומחות בטבעיות המשחק" (ביטלסון, 2000).
האומן שופט את עבודתו כשהוא מרגיש שהיחסים בין מרכיבי העבודה השונים נכונים. בעצם האמנות הפעולה יוצרת את המטרה הסופית מבלי לתכננה מראש. לפעמים העבודה והיוצרים הופכים לאחד.
האמנות היא "מרכול החושים" המביע משהו תוך התנסות והתלהבות. האמנות מביעה התנסויות חדשות. ילדים צעירים "עושים אמנות לשם החוויה, ההתנסות, החקירה. תוך כדי התהליך הם מגלים יצירתיות, שמחה, תסכול. האמנות בעצם מאפשרת לילדים לחקור ולגלות את עולמם (2002 ,Eisner, E.Wׂ.(
בעצם האמנות מלמדת אותנו לפעול ולשפוט תוך הסתמכות על רגשות וכן תוך ניסוי וטעייה. כמו כן חשובה צורת הגשת החומרים, הגירוי הראשוני עליו להיות גירוי חזק כדי לילדים רבים בגיל הרך קל יותר להביע את עצמם באופן בלתי מילולי. אם הילדים יוכלו להביע את עצמם במגוון דרכים, הם ירחיבו במקביל את הזדמנויות הלמידה. כמו כן במסגרת עבודה על יצירה אמנותית, מגיב היוצר על גירויים ומעבירת דרך אישיותו. הוא נותן לגירויים פירוש שהוא פועל יוצא של אישיותו ושל צרכיו ההבעתיים. כל זאת במישור המודע והלא מודע כאחד. הביטוי דרך האמנות הפלסטית מעבירה תכנים עיוניים למימד ויזואלי אשר דרך יצירתו, תהליך עיבוד התוכן העיוני, המגע עם החומרים השונים ועוד, מעמיקים את ההבנה והלימוד.
לגרות את הפרט ליצור. העבודה עם חומרים מזמנת הרבה אינטראקציות בין אנשים.
וויניקוט ראה "ביצירתיות" דבר אוניברסלי השייך למצב של "היות חי". היצירתיות שייכת לגישתו של האדם למציאות החיצונית. כל מה שקורה לאדם בקהילה בו הוא חי, ובסביבה בה הוא גדל הוא יצירתי. אנשים יצירתיים הם אנשים שהחיים ראויים לחיותם, ורמת יצירתיותם קשורה תמיד לאופן ולתנאי הסביבה בה הם גדלו וחוויותיהם בינקותם.
התהליך היצירתי הוא אישי מקורי, קשור ליום יום ונובע מהדחף היצירתי של האדם.
התהליך היצירתי הוא כל מה שקורה לאדם בריא בסביבה שאינה מחניקה את התהליכים היצירתיים שבו. וזו הסיבה שעלינו להתנסות בלא מוכר וגם במוכר (וויניקוט, 2000).
